אהבה / עמי גרינגרס

הערך השלישי ברובד הרגשי  בשיטת לוסקי הוא אהבה – הסיבה לכל הסיבות והתרופה של כל התרופות . הרובד הרגשי מתייחס לאני , לעצמי ולכן אמשיך בסיפורי …

חוסר –

מהרגע שנולדתי נוצר חוסר . אמא שלי ( ז”ל ) חלתה בדיכאון לידה עם לידתי ואושפזה כשלושה חודשים במוסד לחולי נפש . מכיוון שאימי דיברה על סיום חייה ועל פגיעה עצמית חששו הרופאים והמשפחה מלהפגיש בינינו עד אשר מצבה של אימי התייצב . ואני מהרהר כיום..תוך כדי כתיבה…האם הדימוי העצמי שלי , הפגוע , נולד עם לידתי ? האם העובדה שלא היה מגע ביני ובין אימי מהרגע שיצאתי מרחמה הוביל שרשרת אירועים אשר עיצבו את הDNA  הרגשי שבי ? בהמשך.. אימי חיה את חייה עד גיל 38 כאשר היא מטופלת בכל חודש ע”י מתן זריקות אשר מטרתן למנוע את ההתקף הדיכאוני הבא ולעזור לה לתפקד רגיל . רצף הילדות שלי לא ממש זכור לי על מנת שאוכל לראותו כתצרף שלם , יחד עם זאת אני זוכר שאימא שלי עבדה לפרקים ואני זוכר גם את ימי ההתקף שהייתה חווה . כתינוק , כילד , כשאחד ההורים לא יציב בתפקידו ההורי…חשוב מאוד שהצד השני ( האב ) יהיה יציב וימלא את החלל שנוצר בליבי .. וכך לא היה הדבר .

אבי, שחלם על הקמת משפחה נורמאלית בא”י לאור העובדה כי הוא גדל בבית של הורים ניצולי שואה ועם אח אוטיסט, חש שהעולם התהפך עליו עם לידתי ומחלת אימי . אני הייתי הילד הבעייתי אשר הביא אותו למצב בו אשתו מאושפזת בבית חולים לחולי נפש ואני הוא זה שהותיר אותו לבד בבית להתמודד עם אחותי בת ה 3 ואיתי מרגע לידתי . רמת התסכול ותחושת חוסר האונים הובילה אותו להתנהגות אלימה כלפי .  כילד בן 4 , בכל פעם שהייתי מרטיב במיטה הייתי מקבל מכות . בכל בוקר שהייתי בוכה בשער הגן  – הייתי מקבל מכות בחזרתי הביתה . בכל פעם שלא הכנתי שיעורים והמורה הייתה שולחת פתק הביתה , הייתי מקבל מכות . אני מניח שהיו עוד כמה וכמה גורמים חיצוניים אשר לא קשורים אלי  ( עבודה , תרבות , דרך חינוכית )  אשר תרמו לאלימות ההורית בתחילת שנות ה 80 . הדבר שאני הכי זוכר , או הדבר שהכי רציתי שייקרה הוא שמישהו יציל אותי . הרי בכל פעם שקיבלתי מכות במיוחד המכות עם החגורה בחדר ההורים ( זה הכי זכור לי ) אלו היו הפעמים שבהם אימי הייתה בבית במטבח , בסלון , ותמיד היה קיים בי הרצון שהיא תיכנס ותפסיק את סבלי… אך זה לא קרה . באיזה שהוא שלב , כשהבנתי שאין אף אחד שיבוא להציל אותי לאורך שנים של אלימות הורית ,הייתי מתכנס בעצמי ומתנתק כשומר על נפשי ועל רוחי .

אהבה –

גיל 16 , הכרתי את ענבל , בת זוגתי כיום . בעוד שעולמי הוא צר ורווי בצלקות נפשיות ומוגבלויות ( חוסר החלטיות , ריצוי , הססנות , אדישות וכו’ ) פגשתי את עולמה הרחב של ענבל, ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות . ( חופש , שמחת חיים, בחירה, החלטיות , חיות וכו’ )

כשנה לאחר הכרותינו אימי נפטרה והקשר ביני לבין ענבל התחזק וקיבל משמעויות נוספות . באופן מיסטי ניתן לומר שאימי שיחררה את עצמה מהעולם לא לפני שפגשתי את ענבל כאשר היא יודעת שאני בידיים טובות אשר יכולות בדרך כלשהי לפצות על אותם שנים של חוסר תפקוד הורי מצידה, וכך היה .

ענבל מלאה את החוסר . בניתוח לאחור של אירועים ומקרים שהיו לנו ביחד , ניתן לראות את המקום האימהי שענבל תפסה בחיי , מה שהוביל באופן טבעי לבעיות לא פשוטות בקשר בינינו, אך הקשר חזק , יציב , בעל גבולות ואוהב . ענבל מאמינה בי , ביכולות שלי להתקדם , היא תומכת אותי בכל רגעי הקשים , ברגעים של התנתקות . היא דוחפת אותי כלפי מעלה ונותנת לי כוח בלראות את הטוב . ענבל מעצימה את היכולות שלי לשאוף ולהתקדם . אני מרגיש שהאמונה בעצמי מקבלת תפנית בכל פעם שהיא לידי . אני מרגיש שזה בסדר לומר את המילה “לא” . כיום אני יותר מאמין בעצמי , יותר שמח , פחות מופנם.מקבל באהבה את האהבה של אשתי , מתמלא בכוחות ומעניק בנתינה.

פרות אהבתנו הם שלושה ילדים מקסימים . ים אופק ואדווה .

יחד עם זאת , חשוב לציין שיש דברים שתלויים רק בי . הצלקות הרגשיות מילדותי עדיין קיימות . יש מקרים שבהם לא משנה כמה ענבל מנסה לתמוך בי.. אני עדיין מפחד וצריך תרופה . התרופה ( תרופות לוסקי ) תגיע בעבודה פנימית, שלי עם עצמי ובתמיכת אשתי.