לאחר שקראתי את העובדות והמאמרים על תוצאות הגירושים של ההורים על חיי הילדים, הרגשתי שכל מה שכתוב בהם מתאר המצב שלי ואת החוויות שלי מהגירושים ועד היום, מתחושת האשמה והכעס עד לחרדת הנטישה, והפחד הזה שמשתק. האם הפחד מלהינטש הוא זה שגרם לי לנטוש את מי שאהבתי? אולי המחשבה על כך שאיני ראויה לאהבה, לזוגיות? דווקא שהכל מתנהל כשורה, אז יותר מכל נכנסתי לחרדות והחלטתי לקום וללכת, זה אפילו יותר מפחיד, כנראה חשבתי – לא יכול להיות שיש משהו טוב, בטוח זה יתפוצץ, אין כזה דבר . מבחינתי אם אמא שלי “נטשה” אותי, בחוויה שלי, אמא שילדה וגידלה אותי- עזבה , אז מי לא יעזוב? מין תחושת חוסר בטחון שאופפת אותי בכל סיטואציה בחיים, בעבודה, עם חברות, בזוגיות, בלימודים, גם כשאומרים עליי משהו טוב, או נותנים לי מחמאה, אני תמיד מופתעת מחדש, מתקשה להאמין, חושבת לעצמי ” הם בטח רוצים משהו” בטוחה שקיים איזשהו אינטרס, לא יכול להיות שמישהו באמת יאהב אותי, על מה ולמה? לפני הגירושים יכולתי לשבת שעות על גבי שעות מול הטלוויזיה , לילות לבנים, עם עצמי בלבד, היה כל כך כיף, היום אני בקושי חצי שעה מצליחה לראות טלוויזיה, שמה סרט וכל שניה מריצה אחורה, לא מרוכזת, כאילו פתאום נהיה לי בעיות קשב וריכוז, בגיל 22 קורה לי כזה דבר. רוצה לחזור לגיל הזה, לפני שהכל קרה, לפני שהקרקע נשמטה לי, הלוואי שהכל היה נעצר שם. כל הזמן חושבת מה הסיבה לכל מה שעברתי בחיים? אולי הייתי צריכה לראות את הגירושים האלה כדי ללמוד מזה , ללמוד מהטעויות של הוריי, לא להיות כמוהם, על פי המחקרים הסיכויים שלי להתגרש גבוהים מהסיכויים של מי שלא חווה גירושים בבית, הפחד הכי גדול שלי, זה להיות כמו ההורים שלי, ושהילדים שלי יחוו את מה שאני חוויתי, מוכנה לוותר על הכל בישביל שזה לא יקרה, מבחינתי אם זה יקרה- נכשלתי בחיים. למה אני לא מסוגלת להיות לבד? וגם שאני בזוגיות התלות הרגשית הזאת גורמת לי לרצות להיות לבד? לרצות לברוח, לנסות להתמודד עם הלבד, כל דבר הכי קטן בתוך הזוגיות גורם לי לפחדים, מספיק שהבן זוג שלי יצא עם חברים או סתם יפתח תחביבים, ישר משהו קורה לי בגוף, זה מרגיש לי כאילו הוא עומד לנטוש, אני מרגישה לא טוב ברמה הפיזית, החרדות האלה מלוות אותי בכל סיטואציה בזוגיות, אני נלחמת בהם אבל לפעמים זה פשוט רוצה להתפרץ, כל כך מפחדת להרוס את הזוגיות שלי בגלל החרדות שנוצרו לי עקב הנסיבות של החיים. אני הכי רוצה פשוט להיות בבטחון עצמי מוחלט שהכל בסדר, פשוט הכל טוב, שאני אהובה וראויה לאהבה, ואף אחד לא מתכוון לנטוש אותי בקרוב. הורים גרושים- כיצד זה משפיע על ילדיהם, כאשר הם פוגשים בזוגיות? שתי תופעות בולטות הקשורות לזוגיות של ילדים להורים גרושים: 1. בחירה בלבדות – ילדים של הורים גרושים הנמנעים מזוגיות מחייבת. זאת בשל עמדה נחרצת לפיה, היא מקור לבעיות ולכאב בחיים, או בשל ניסיונות כושלים בעבר, שהביאו אותם לחשוב שהם לא בנויים לזוגיות. 2. הימנעות מקשר רגשי – ילדים של הורים גרושים ה”קופצים” מזוגיות אחת לשניה, ונמנעים במודע או לא במודע, מהיקשרות רגשית לבן/בת הזוג. ילד הגדל עם אב ואם, רואה את המשפחה שלו כיחידה אחת שלמה. אמא ואבא הם מקור התמיכה והקיום של המשפחה. רבים מילדי גירושין, יאמרו שבילדותם, כשחשבו על גירושין, לא האמינו שזה יקרה במשפחתם. רוב ההורים דואגים ליידע את ילדיהם, שלפעמים יש ויכוחים בין ההורים, וזה בסדר. הילדים לומדים שויכוחים וריבים קיימים בין הורים, ולרוב אינם חושבים שייתכן וההורים שלהם יתגרשו כתוצאה מכך. כאשר זוג מגיע לגירושין, מדובר במצב שהוויכוחים והריבים אינם ברי גישור בעיני בני הזוג. הילדים במקרה זה, אינם מקבלי ההחלטות, הם ברקע. כתוצאה מגירושיי ההורים, מפרשים ילדיהם, את חווית הנישואין כחוויה קשה ולעיתים אף טראומטית. רבות דובר על תחושת האשמה של ילדי הגירושין. רוב הילדים שחוו גירושין אינם חושבים שהם אשמים בכך שהוריהם התגרשו. האשמה באה לידי ביטוי באופן אחר. ילדים אלו במודע או לא במודע, חווים עצמם כבעלי “פגם גנטי” הקשור ליכולתם להיות בני זוג טובים. כאשר ילדים אלו, נתקלים בקשיים היומיומיים הקיימים בזוגיות, הם מאשימים את עצמם, לרוב, לא במודע. במילים אחרות, בעיני ילדים שחוו גירושין, חוסר היכולת של ההורים להתמודד עם קשיי הנישואין הוא “גנטי”, לכן במקרים מסוימים הם יעדיפו לא להיכנס לזוגיות בכלל, או שיבחרו לצאת ממנה מהר בעת משבר, כי תחושת האשמה ה”גנטית” גורמת להם לחשוב שהם לא מסוגלים להתמודד. קיימים מקרים רבים בהם ילדי גירושין חווים גירושין בעצמם. חלקם אומרים שעדיף היה שהם יצאו מהזוגיות, כי ההישארות שלהם בה, הזיקה יותר, מההיפרדות שלהם ממנה. “הפגם הגנטי, לכאורה, ניצח. ההתמודדות של ילדים שחוו גירושין עם קשיי הזוגיות, היא מורכבת ובעלת “דבשת” רגשית נוספת – התמודדות עם התחושה שהם פחות מוכשרים לזוגיות, בשל “הפגם הגנטי” שהועבר להם מהוריהם הגרושים. ההכרה בתחושת אשמה זו, אינה קלה. רבים מהילדים שהוריהם התגרשו, אינם מודעים לקיומה, ואינם ערים להשפעתה על חייהם. הכרה זו היא המפתח להתמודדות האמיתית עם הקושי. כאשר מעלים את תחושת אשמה זו למודעות, בא שלב הקבלה והסליחה העצמית. “הפגם” המדובר, אינו אמיתי, ויש להכיר בכך. טראומת הגירושין וחווית הנטישה. על פי כל המחקרים שנעשו, גירושין הם טראומה לכל החיים, והם עומדים במקום השני אחרי חוויית האובדן האולטימטיבית – מוות של קרוב משפחה או הורה. עבור ילדים, גירושי הורים הם חווית הנטישה האולטימטיבית. זהו פירוק לא רק של התא המשפחתי, אלא של הבסיס והביטחון הרגשי. סוג של רעידת אדמה שפוגעת באופן ישיר בביטחון האישי של הילדים ובמיוחד בביטחון הזוגי של הילדים. מחקר קובע שילדי גירושין סובלים רבות בבגרותם. המחקר מראה שילדי גירושין סובלים הרבה יותר מילדים שצמחו בחיק משפחות בלתי מאושרות ואפילו אלימות שבהן ההורים לא התגרשו. כשהם מחפשים אהבה וקשר אינטימי מחייב, לילדים להורים גרושים- אין להם תמונה פנימית של יחסים יציבים בין גבר לאישה, ויש להם זיכרונות על כשלון ההורים בנישואיהם, שברים אלה מחבלים בניסיונותיהם למצוא קשר יציב. רבים מתחברים לבני זוג בעייתיים בזוגיות שדינה נחרץ מראש. לעומת זאת , ילדים שגדלו במשפחות אומללות, הבינו את הדרישות והוויתורים הנדרשים כדי לקיים קשר יציב. יש להם זיכרונות כיצד הוריהם התאמצו להחזיק בקשר. לילדי גירושין בוגרים יש פחד מאובדן, פחד משינוי ופחד מאסון שמתקרב במיוחד כאשר הדברים מתנהלים כשורה מחקר חדש מראה: בנות להורים גרושים מתקשות יותר בזוגיות. המחקר מראה שבנות להורים גרושים נוטות יותר מבנים לאמץ מודל כושל לזוגיות. זאת המסקנה המרכזית שעולה ממחקר חדש ומקיף שנערך בנושא ילדים להורים גרושים. נשים צעירות שהוריהן התגרשו מסתובבות בעולם עם תחושה פחותה של “אני יכולה” “אני שולטת בחיי”. זה קשור לתהליכי החִברות, הסוציאליזציה. בתהליך החינוך נשים מכוונות לתפקיד מטפח, תומך, מכיל ולרוב הן גם יותר מושקעות רגשית בקשר עם ההורים, לכן אולי הן מאמצות לעצמן את המודל הכושל של ההורים שלהן. הן רואות מודל פחות מוצלח ותומך בין ההורים, ומסיקות ממנו לגבי עצמן – “אם הם לא מסתדרים ביניהם, סביר שגם אני לא אסתדר בקשר זוגי”. מה עוד שנשים מפתחות זהות עצמית בעיקר דרך יחסים, דרך הקשר עם המשפחה, וייתכן שהתערערות היחסים בין ההורים פוגעת בתחושה הכי בסיסית של מי אני ומה אני יכולה. כלומר, יש פגיעה בתחושת הערך העצמי, ומתוך זה בתחושת המסוגלות הכללית בכלל והמסוגלות הזוגית בפרט.
הפחד מפרידה מעצב את הבחירה – הפחד של ילדים להורים גרושים מפרידה, מנטישה, מאובדן הבית – הוא זה שמעצב יותר מכל דבר אחר את הבחירות הזוגיות שהם יעשו כאשר הם יגדלו. ילדים שגדלו בבית רגיל ויציב נוטים לבחור את בני הזוג שלהם ללא כל טראומה או עבר בעייתי. רובם יבחרו בני זוג על בסיס של “אהבה”, “משיכה” ו”התאמה”. לעומת זאת, אצל ילדים להורים גרושים שחוו על בשרם את טראומת הגירושין ואינם רוצים לשוב אליה שוב ולאבד את הזוגיות שלהם – הבחירה היא שונה, לעיתים מאולצת ומלאכותית, בגלל הפחד, בגלל הכאב, בגלל החשש שהגירושין יחזרו שוב גם בזוגיות שלהם. הילדים מייחסים לגירושין את המשמעות שההורים נכשלו באחת המשימות המרכזיות שעומדות בפני אנשים בוגרים. יחד ולחוד הם ניכשלו בשמירה על הנישואין. גם אם הילדים מכירים בחיוניות הגירושין, עדיין הגירושין יצטיירו במוחם ככישלון- כישלון להחזיק בבן זוג, כישלון בשמירה על המשך קשר, כישלון בשמירה על נאמנות או כישלון להישאר בקשר. כישלון זה הוא שמעצב את התבנית הפנימית של האני ושל המשפחה אצל הילדים. הם נוטים לחשוב כי כל קשר כזה נועד לכישלון ואין דרך למנוע זאת. אין ספק כי החשש מפני בחירת בן זוג לא נכונה, בגידה ודחייה אינו אופייני רק לילדים גרושים. אולם, ההבדל ביניהם לבין ילדים ממשפחות שלמות עולה באופן בולט הרבה יותר מעבר למצופה. ילדים ממשפחות שלמות מביעים בד בבד עם החששות גם ביטחון לאחר שהם כבר ראו בבית יחסים מוצלחים ושהיה להם ברור כיצד עושים זאת. בנוסף, בוגרים ממשפחות שלמות השתמשו בדוגמא של הוריהם שהתמידו בנישואין ושזו חיזקה אותם בשעה שהם עצמם נתקלו בקשיים בקשר הזוגי. לעומת זאת, אף אחד מבין הילדים להורים גרושים לא דיבר באותו האופן. הזיכרונות והתמונות הפנימיות שיש להם לקויות ומפחידות כיוון שאין להם קווים מנחים בעזרתם הם יכולים לשכך את הפחדים המכרסמים בהם. כמו כן, גם אצל מבוגרים שגדלו במשפחות גירושין ויש להם נישואין מאושרים, החרדה ממערכות יחסים ממשיכה להתקיים בהם כאבן יסוד באישיותם. הפחדים שלהם מאסון ומאובדן פתאומי התגברו דווקא בעת שהיה להם טוב. הפחד שלהם מנטישה ומבגידה גאה בהם כשהיו להם חילוקי דעות או ריב סתמי במסגרת קשר חזק עם אדם אהוב. הנישואים של ההורים תמיד משפיעים על מערכות היחסים של הילדים, כי הם משמשים עבורם מודל לצורה שבה בני זוג מתקשרים ומתייחסים זה לזה. ואם הנישואים של ההורים מתמוטטים, או שמערכת היחסים שלהם לקויה, יכולה להיות לכך השפעה עצומה על הדרך שבה הילדים יתייחסו לאהבה ולמחויבות. ילדים שחוו גירושין, במיוחד אם הם היו מסובכים וכאובים, (אבל גם אם הם לכאורה ידידותיים וברוח טובה) נושאים לעד בליבם את השבר הזה – שיברו של החלום על הבית “הנורמלי”, שיברו של החלום על אבא/אימא/ילדים החיים להם באושר ועושר כמו בסרטים. מעתה ועד עולם, ובמיוחד כשיחפשו בעצמם זוגיות, הם יתמלאו ספקות, חששות ותחושות פנימיות כבדות שזוגיות היא ענין מאד לא פשוט, שקשה להצליח בו. מעתה ועד עולם הם יהיו רגישים יותר מאחרים לריבים, מתחים וסכנות התפרקות של הקשר. יש מהם שלא יצליחו לייצר זוגיות יציבה ואוהבת אף פעם. אחרים יצליחו אבל יחששו תמיד מסופה. ואכן, הסטטיסטיקה מראה שילדים להורים גרושים מתגרשים יותר מאחרים. נתונים שמגיעים מאוסטרליה מראים שההשפעה על הילדים היא ארוכת טווח – אלה שמגיעים ממשפחה מפורקת נוטים פחות להתחתן- אם הם בכל זאת באים בברית הנישואים, יש סיכוי גדול יותר שנישואיהם לא יחזיקו מעמד. בחירת בני זוג שאינם מתגרשים – ילדים להורים גרושים נוטים לבחור בבגרותם בני זוג שברמה הרגשית לא ינטשו אותם לעולם, לא יתגרשו ולא יפרקו את התא הזוגי ואת הנישואים. הם נוטים לבחור בני זוג שהם תעודת ביטוח להצלחה וליציבות זוגית. זה אולי מסביר את העובדה שבסופו של דבר שיעור הגירושין בקרב ילדים להורים גרושים הוא גבוה ביחס לכלל האוכלוסייה, משום שילדים להורים גרושים בוחרים בני זוג לא בגלל הסיבות הנכונות אלא בצל הטראומה שהם עברו וחווית הנטישה שהם עברו. הם אולי עושים בחירה זוגית “בטוחה” אבל לא בהכרח בחירה זוגית נכונה. כך יוצא, שבשל הטראומה – ילדים להורים גרושים חיים בביטחון מוגזם ולעיתים בסוג של בית כלא. מצד אחד, הם בוחרים בני זוג שבהם ניתן לבטוח שהם לא יינטשו אותם. מצד שני, הבחירה בבני זוג רק בגלל היציבות והביטחון שהם מעניקים עלולה להתברר ברבות השנים כבחירה בעייתית, במיוחד כשהרצון לחיות, ליהנות, לשמוח ולאהוב מתגבר על הפחד מנטישה ועל הטראומה של הגירושין
חרדת נטישה
סימפטום נוסף אותו עלולים הילדים לפתח בהליך גירושין הינו חרדת נטישה – ילדים רבים חוששים ממצב שבו הורה הקם ונוטש את בן-זוגו, ינטוש גם אותם. פחדים אלה עלולים להחמיר עד כדי חרדות פרידה והיצמדות להורה, פחד להישאר לבד בבית, פחד ללכת לגן או לביה”ס. לפעמים יתעוררו במקביל הפרעות אכילה או הפרעות שינה, עצב ותחושת אובדן. מחקרים מראים כי אצל רוב הילדים שחוו גירושין הופיעו בשלב זה או אחר תגובות של בכי, דכדוך, געגוע, דיכאון, פגיעה בדימוי העצמי, כעס ותסכול, שיבואו לידי ביטוי כלפי חבריהם, מוריהם, או בהתנהגות כללית אגרסיבית.
חרדות נטישה בזוגיות
חרדת נטישה והשפעותיה על הזוגיות: רבים מאמינים שכאשר אוהבים צריך לחשוב דומה, להתנהג דומה ולהיות כל הזמן יחד. אבל כאשר מערכת היחסים טובה ובריאה – בני הזוג יודעים לבנות לעצמם עולם של חוויות נפרד. האתגר הוא להתנהל בתוך זוגיות תוך שמירה גם על חלקים של לחוד, כל זאת מבלי שהדבר יהווה איום על בן הזוג או על הזוגיות. ברובנו קיים הפחד הראשוני והקושי מפני פרידה ועזיבה של מישהו שהוא קרוב אלינו ומשמעותי לנו. מדובר בפחד המלווה אותנו מיום לידתנו. זהו פחד טבעי, בעיקר אצל תינוקות וילדים הפוחדים מנטישת ההורה, לכן הוא כל כך מבלבל. הקושי נוצר כאשר הפחד ממשיך ללוות אותנו בבגרותנו ולהשפיע על הקשרים והיחסים הבינאישיים. בעיקר השפעתו קשה ביחסים הזוגיים. גם המודל ההורי הוא כמובן משמעותי בהקשר זה – אנשים שגדלו בבית בו ההורים תמיד היו יחד, עשו הכול יחד ולא היו להם חברים קרובים נוספים, נתקלים בקושי גדול אף יותר לייצר נפרדות בזוגיות. אנשים שגדלו לפי מודל זה, עלולים לחוש כועסים ופגועים כאשר בן הזוג מגלה צורך בנפרדות כל שהיא. פעמים רבות הפנטזיה הזוגית היא של חיבור מוחלט, שותפות, זוגיות שתפתור את כל תחושות הבדידות. לתוך הפנטזיה הזו אנו מתקשים לצקת את ערך הנפרדות, בעיקר משום שהנפרדות מפחידה. אחת המיומנויות שיש ללמוד בזוגיות טובה היא ההכרה בצורך ל”נפרדות בריאה” – הרבה ביחד אבל גם לפעמים לחוד. בזוגיות טובה ובטוחה ישנו מקום גם לשותפות וגם לנפרדות. זוגות מקדישים לעתים משאבים רבים ל”ביחד” ולא נותנים מקום ל”לחוד”. כדי לאפשר זוגיות טובה, יש לאפשר גם מרחב בזוגיות. קשה לקיים זוגיות כאשר אין מקום לאינדיבידואליות של כל אחד מבני הזוג. בני זוג מכירים, על פי רוב, בגיל צעיר ובהמשך החיים ישנה התפתחות שונה אצל כל אחד מהם. הצרכים, תחומי העניין, לוחות הזמנים, הטעמים, הרצונות, התחביבים, אף הם משתנים. השונות והצמיחה של כל אחד מבני הזוג, מעשירים את הזוגיות ומאפשרים צמיחה, אך הפחד מהשינוי עשוי להיות מאיים ולפגוע בקשר הזוגי. חוקרים מצאו כי כדי לקיים זוגיות תקינה, אהבה בוגרת ובשלה – יש לצאת מהסימביוזה הינקותית ולהתפתח לכוון נפרדות בריאה שבה מתאפשרת צמיחה והגדרת עצמי, לצד הידיעה שישנו מקום בטוח – הבית, ההורים. ילד יפתח סקרנות, ינסה לגלות את העולם, ממקום של ידיעה ברורה שיש מי ששם לב ומגן. מתפתחת תחושת בטחון ויחד איתה רצון להתרחק מעט ולהיפרד מידי פעם, זו היא “נפרדות בריאה”. אין מדובר בניתוק אלא במקום שבו ניתנת אפשרות לצמיחה של אינדיבידואל יצירתי, סקרן, בטוח ואוהב. אבל כאשר ההורה נבהל מההתרחקות, נצמד, מנסה להשתלט על המעשים והמחשבות, לחוש חרדה ולהצר את צעדי הילד, המסר שעובר הוא “אנחנו לא יכולים לחיות בנפרדות. הנפרדות יוצרת חוסר ביטחון ופחד”. לעתים כדאי לשאול את עצמנו מדוע אנחנו פוחדים מ”נפרדות בריאה”. הרי כאשר הקשר הוא בריא, גם אם לא נהיה ביחד כל הזמן – נרגיש שאנחנו ביחד, משום שהבטחון בקשר קיים. הקושי נוצר כאשר הצורך בעצמאות ומעט חופש מגיע אצל אחד מבני הזוג מוקדם יותר מאשר אצל השני – אחד מבני הזוג רוצה להישאר עדיין בתוך הסימביוזה החמה והעוטפת, בעוד הצד השני זקוק למעט יותר מרחב. פער זה גורם לא פעם לכאב וקושי, אחד הצדדים עלול להרגיש נבגד ונטוש בעוד האחר עלול להרגיש כבול ומוגבל בקשר. כאשר אחד מבני הזוג או שניהם סובלים מחרדת נטישה, יש לכך השלכות על כל תחומי החיים. פחד כזה יכול להביא להתקפי חרדה בלתי נשלטים – מפרשים כל התנהגות של בן הזוג ככוונה לנטישה. הדברים עשויים לבוא לידי ביטוי בתלותיות יתר בבן הזוג, במעקב כפייתי אחרי התנהגויותיו, לדוגמא: כל טלפון שלא יענה יקבל פרשנות של נטישה. ישנם אלה שאינם מסוגלים לשאת את החרדה, לכן הם יהיו הראשונים לנטוש לפני שיינטשו ויפגעו. אנשים הסובלים מחרדת נטישה – ירגישו שהם לא יכולים להיות לבד והם זקוקים לבן הזוג שיהיה לצידם כל הזמן וירגיע את החרדה שלהם. הם אינם חווים עצמם כמי שיכולים להסתדר בכוחות עצמם, למרות שביומיום הם מתפקדים היטב. תחושתם שהחוויה איננה ניתנת לשליטה, כאשר ישנו רמז כל שהוא שהצד השני מתרחק מעט מתוך הזוגיות – הם חווים תחושה של הרס עצמי. תחושה זו עלולה לגרום לבני זוג לחיות במערכת בו הם מאוימים ומכאן שמסכימים לכל החלטה שבן הזוג מקבל ועושה, מסתירים את רגשותיהם, מתקשים להביע את רצונותיהם שלהם ומוותרים על צרכיהם – כל זה במטרה לא להינטש, להרגיע את החרדה. כאשר בן הזוג מביע רצון למעט נפרדות, נכנסים לפאניקה. הנפרדות לא צריכה להיות מוחלטת אלא לאפשר מרחב שבו כל אחד יוכל לצאת מידי פעם בנפרד מבן הזוג, לפתח תחביבים בלי להרגיש מאוים, להיפגש עם חברים/חברות – הכול במידה שבה מרגישים שהקשר ממשיך להיות בטוח. במערכת זוגית בריאה אין צורך לשלוט אחד בשני. אין לנו את היכולת לשלוט ברצונות, בהתנהגויות וברגשות של בן הזוג. המקום היחידי שניתן לשליטה היא התרומה שלכם לשותפות, הרצון והיכולת לעבוד עליה. מותר לנו להיות אינדיבידואלים נפרדים, לרצות אחרת מבן הזוג, לפתח תחביבים, סדר עדיפויות שונה וכו’ – כל זאת משום שממילא יש לנו צרכים שונים, אנחנו רק צריכים להכיר בכך. חשוב להתייחס להיסטוריה האישית- הפחד מפני נפרדות עלול להיות תוצר של זיכרון מוקדם או זיכרון אחר שבו הרגשנו כאב, צער, אכזבה ודחיה. קשה לשאת נפרדות כאשר מלווים אותנו זיכרונות שגרמו לנו בעבר לכאב. יש לתת מקום לכאב זה בידיעה שלוקח זמן להחלים ממנו. התייחסות לקשיים הרגשיים הבסיסיים ולא רק למה שנראה על פני השטח, תשפר את מערכת היחסים הזוגית, תחזק את הביטחון והערך העצמי, שיביא בסופו של דבר לצמצום חרדת הנטישה והפחד להינטש. היכולת ללמוד להיות לפעמים גם לבד, תורמת ליחסים ולזוגיות – היא מעשירה אותה בממדים נוספים. יש לאפשר לכל אחד מבני הזוג להיות אינדיבידואל ואין להיבהל כאשר בן הזוג מרגיש, מתנהג או חושב אחרת. כאשר אנו מבטלים את השונות שלו – החוויה היא שאנחנו מבטלים אותו. חשוב להיות מודעים לפערים שיש בין בני הזוג, לכבד כל אחד את הצורך של האחר, למצוא את הדרך לגשר על הצרכים השונים שבה שני הצדדים ירגישו נוח ונכון, עד כמה שניתן. הפחד הוא שכאשר יש נפרדות – עלול להיות ניתוק. לעיתים קרובות, כשאנו מאפשרים “נפרדות בריאה” ישנה התקרבות והיחסים מתחזקים, משום שכל אחד מביא ערך מוסף לתוך הזוגיות וכיבוד השונות.
ספיר לוגסי, סטודנטית שנה א’ מכללת לוסקי.
מנחה: ד”ר דני לוסקי