לצעוק/ אורית גלילי

“לך לים או לראש הר וצעק את הבקשות שלך בקול רם, את הכאב שלך. הצעקה תעצים ותחיש את הביצוע” (לוסקי 2013)
“דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד ולא ישמע שום אדם כלל רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם…” ~ שיחות הר”ן ט”ז

חסידי הרבי נחמן מברסלב, ידועים אולי יותר מכל כאלו שצועקים לאלוהים. הם  עולים על הרים וביערות, עומדים וצועקים לאלוהים בצעקה אחת גדולה. כואבת. הם בוכים ומתייסרים ומבקשים, שוב ושוב בקול, בצעקה.

אומר הרבי נחמן  “צריך כל אדם לצעוק לפני השם יתברך ולישא אליו ליבו ית’ כאילו הוא באמצע הים, תלוי על חוט השערה והרוח סוערת עד לב השמים, עד שאין יודעים מה  לעשות וכמעט ושאין פנאי אפילו לצעוק. אבל באמת אין לו עצה ומנוס, כי אם לישא עיניו ולבו אל השם יתברך ולצעוק אליו, כי האדם בסכנה גדולה בזה העולם כאשר יודע כל אחד בנפשו”.  

בספר הזוהר, מסבירים כי צעקות היולדת, אינן רק צעקות כאב כי אם חלק מתהליך הלידה עצמו. הצעקה היא שיוצרת את תהליך הלידה בסופו של דבר, היא שמכנסת את כל האברים לאותו רגע מופלא של בריאה. מהכוח אל הפועל.

גם חייו של התינוק מתחילים בצעקה, צעקה שעוזרת לו לאסוף את אבריו החדשים ולהתחיל לנשום באופן עצמאי.

צעקה מעומק הלב, מראש הר, מהים, ביער באמצע הטבע כשהמפגש האלוהי בשיא האינטימיות שלו, אנחנו והטבע, כשאנחנו צועקים עד כלות, אנחנו מתרוקנים, גרוננו ניחר, אנחנו מתכווננים באופן אבסולוטי לאותו רגע, לאותה בקשה, לתפילה מהיקום.

אנחנו כל כולנו – כוונה שמתעצמת ויוצאת מתוכנו ומשאירה אותנו מרוקנים, מאוזנים. ריקים. ומוכנים לקלוט מחדש בכדי לתת מחדש.

כשאנחנו צועקים, אנחנו בתוך הכאב, אנחנו בטוחים שהרע מכל קורה כאן ועכשיו, אנחנו אמיתיים, אנחנו לא משחקים ולא מתפללים בכאילו, אלא זורקים את האמת כולה לחלל היקום. כשאנחנו במצב כזה, אמיתי, ערום, הכוונה מקבלת משמעות ואפשרות.

הכאב, הזעקה תעצים את התחושה וההתכוננות ותחיש את הביצוע מאחר והרגע הזה, הזך הטהור שלנו עם האלוהות שבתוכנו הוא רגע מזוכך ויחיד במינו.

בספר שמות  כג’ כתוב:  וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: {כד} וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב..”

למעשה, הצעקה עצמה היא סוג של מדיטציה, היא נעשית ביננו לבין עצמנו כאשר תפאורת הטבע שבחרנו מעצימה את הסיטואציה ומשמשת עבורנו במה.

הצעקה מביאה אותנו לשחרור פיזי ורגשי, לקטרזיס וככל שנתרגל אותה כמו כל תרגול, התנהגות או מדיטציה, נתקרב לעצמנו ולאור שבתוכנו.

• לוסקי ד (2013) ספר תרופות לוסקי. הוצאת מכללת לוסקי
• שער ברסלב – תורת הרבי נחמן מברסלב. אתר אינטרנט.