אגם שודדת ים/ מיכל שקד

היה היתה ילדה בשם אגם
מתולתלת שיער וירוקת עיניים
ומכל הדברים בעולם,
אהבה היא להביט אל עבר השמיים.

מדי בוקר, בדרך אל הגן
נשאה עיניה אל מעל לראש האילן
אולי, חשבה לעצמה מזמן לזמן,
אצליח לראות קשת בענן?

ומה מצב העננים?
אולי אגלה מטוס בשחקים?
האם כבר הבשילו על העץ הלימונים?
ולאן עפות היום הציפורים?

סבתא היתה אומרת: “אגם, הזהרי בדרך
את עלולה ליפול ולפצוע את הברך..”

ויום אחד, אצל רופאת העיניים
אמרה הרופאה לאבא
שאגם לא תוכל להסתכל בשמיים

“השריר של עין שמאל חלש”, הרופאה נתנה הסבר,
“נצטרך לחבוש את עין ימין, עד שהמצב ישתפר.
מדי יום, למשך שעה או שעתיים
על אגם לשים רטיה על אחת מן העיניים
וכך, השריר של עין שמאל יתאמץ מאד
ולא תהיה לו ברירה- אלא לעבוד!”

ואבא אמר: “אה…, אני מבין בקלות,
עין שמאל צריכה לעשות התעמלות!”
ואגם חשבה: “כמה מוזר!
התעמלות לעין שמאל? מי שמע על כזה דבר?”

הרופאה נתנה לאגם קופסת מדבקות
ואמרה בחיוך, שצריך להתחיל אחת ושתיים
להדביק רטיית התעמלות לעיניים.

הרטיה נראתה לאגם קצת מפחידה,
והיא לא רצתה לחבוש את העין לבדה.

אך כשהגיעה הביתה, לאמא היה רעיון:
“נלך לגן עם הרטיה, כבר ביום ראשון,
וכדי שבתי הקטנה לא תחשוש,
גם אני את עין ימין אחבוש”.

למחרת בבוקר קראה הגננת אילנה: “אגם,
את ממש נראית כמו שודדת ים”.

“אני רוצה רטיה לעין!” אמר דן ורוני גם
“גם אני, גם אני!” קראו כולם
“אנחנו רוצים להיות שודדי ים!
ממש כמו אגם!”

ואגם, היא המשיכה להדביק את הרטיה
כל יום למשך שעתיים
וכך, במהרה, התחזקו העיניים
עד שתוך חודש חודשיים
חזרה להביט בשמחה בשמיים.

רק לפעמים, כשהתגעגעה מאד,
הדביקה את הרטיה על העין לכמה דקות
ונזכרה בגאווה, איך ממש לא מזמן
היתה שודדת הים הראשונה בגן.

השיר נכתב כי לאריאל (בת ארבע), יש עין עם שריר עצל והיא לא מוכנה לחבוש את העין שלה כל יום.
אולי השיר ישכנע אותה. הגננת הבטיחה לשתף פעולה והיא מוכנה להקריא את השיר בגן.